פסק-דין בתיק עת"מ 7982-07-13

1.                 בעתירה שבפני התבקשה הקביעה כי העברת העותר למסלול של חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד -1954 (להלן- " החוק  למניעת הסתננות") נעשתה " ללא תכלית ותוך שימוש פסול בחוק" ובהתאם, להורות על ביטול צו הגירוש שניתן נגד העותר ביום 20.3.13 ולשחררו ממשמורת, תוך מתן אישור שהיה זמני עד חזרתו לארצו, כשיתאפשר הדבר.

2.                 העותר, נתין ציאד הסתנן לישראל ביום 15.8.09 במטרה לעבוד  וזאת על פי הצהרתו. נעצר על ידי כוחות הבטחון ובו ביום הוצא לעותר צו גירוש, על פי החוק למניעת הסתננות. כאשר נתפס העותר טען כי הגיע מדרפור והינו סודני.

            ביום 16.8.09 זוהה העותר כנתין ציאד.

ביום 19.8.09, בבית הדין לביקורת משמורת, טען העותר כי עזב את סודן ועבר להתגורר בציאד, שם מתגוררים בני משפחתו. צו המשמורת אושר (נספח ד' לתגובת המשיבה).

בדיון ביום 8.12.09, בפני  בית הדין למשמורת, טען העותר, כי הינו יליד סודן. בית הדין הבהיר לעותר כי עליו להוכיח נתינותו. גם באותו דיון שב וחזר העותר על דבריו כי הגיע לישראל "לחיות ולעבוד כאן" (נספח ה').

ביום 7.9.10 בראיון זיהוי שנערך לעותר, שב וציין כי הגיע לישראל על מנת לעבוד ולפרנס את משפחתו המתגוררת בציאד. העותר המציא מסמך המצביע על נתינותו הסודנית, לכאורה, אולם התברר שהמסמך הוא כרטיס ביקור של חנות תכשיטים (נספח ו' לתגובת המשיבה).

בדיונים התקופתיים בבית הדין המשיך העותר לטעון כי הוא מסודן ואינו מעוניין לחזור למדינתו כי בא לארץ כדי לעבוד ולחזור למשפחתו בציאד, צו המשמורת נותר על כנו.

כך לדוגמה בישיבת בית הדין למשמורת ביום 7.6.00, אמר מפורשות שאינו מוכן לשתף פעולה להחזרתו לציאד (נספח סז' למוצגי המשיבה).

ביום 29.3.11 סירב העותר לחתום על בקשה למסמכי נסיעה חזרה לציאד (נספח יז).

בפגישה שהתקיימה ביום 14.8.11 בין נציג המשיבה לעותר, על מנת לקדם הרחקתו חתם העותר על מסמכי נסיעה באופן חלקי ועל כן לא ניתן היה להנפיק עבורו מסמכי נסיעה לארצו. העותר סרב למלא הפרטים החסרים (נספח ח' לתגובת המשיבה).

בדיון בפני בית הדין למשמורת ביום 29.8.11 הודיע העותר לראשונה,  שהוא מסכים לחזור לציאד. בית הדין למשמורת החליט כי יש ליתן סיפק בידי המשיבה להרחיקו והיה ולא יורחק בתקופה הקרובה ישקול שחרורו (נספח ט לתגובת המשיבה).

ביום 3.11.11 שוחרר העותר על ידי בית הדין למשמורת (נספח י' לתגובת המשיבה).

3.                 ביום 14.1.13 עוכב העותר במסגרת פעילות אכיפה יזומה והובא לשימוע, שם אישר כי לא עשה דבר במהלך כל התקופה כדי לחזור לארצו כיוון שברצונו להישאר בישראל. הסביר גם כי אמור באותו החודש לקבל דרכון של ציאד. מכיוון שהעותר לא עשה דבר להרחקתו ולא פעל לקבל מסמכים מארצו על מנת לצאת את הארץ, הושם במשמורת.

בשימוע שנערך לעותר ביום 15.1.13, הודיע כי מעוניין לחזור לארצו (נספח יא לתגובת המשיבה).

בדיון בפני בית הדין לביקורת משמורת ביום 17.1.13 אמר העותר כי אין באפשרותו להוציא דרכון וכי הוא מבין ששוחרר בערובה כדי שיחזור לארצו בכוחות עצמו. בית הדין קבע כי לאור העובדה, שלא עשה דבר לקידום הרחקתו במהלך כל התקופה הארוכה בה היה משוחרר ולא התכוון לצאת מישראל, בכך הפר את התנאי שחרור, אישר בית הדין את צו המשמורת (נספח יג למסמכי המשיבה).

ביום 20.3.13 הוצא לעותר צו גירוש לפי סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות. בו ביום הובא בפני הממונה על ביקורת גבולות לשמיעת טענותיו וטען כי אין לו מסמכים שיכול להשיג לצורך הרחקתו מהארץ וכי לא יצר - במשך כל תקופת שהותו בישראל - קשר עם הצלב האדום כדי שיעזרו לו לשוב לארצו (נספח י"ד לתגובת המשיבה).

ביום  14.3.13 הגיש העותר בקשה לשחרור ממשמורת לפי חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952, משחלפו 60 יום מכניסתו למשמורת ומאחר והוא משתף פעולה עם המאמצים להרחיקו.

ביום 28.4.13 נדחתה הבקשה ונקבע כי לא נמצא פגם בהתנהלות המשיבה בהוצאת צו גירוש (נספח יז לתגובת המשיבה).

4.                 העותר טוען כי עשה כל אשר לאל ידו כדי לצאת מישראל והינו משתף פעולה למטרה זו.